עוגיות שיבולת שועל, שוקולד ואהבה

יום אחד, לפני שנים רבות, בארץ לא רחוקה,

כשהייתי בחורה צעירה

והייתי תלמידה עם תלבושת אחידה…

ראיתי בכיתה התגודדות מחשידה.

(הסיפור התחיל בחרוזים. התחלה מבטיחה חה חה 😦)

זאת היתה התגודדות אופיינית לימים ההם סביב שולחן עם אפיון גסטורונומי, התגודדות נוסח: יש כאן אוכל!

ועכשיו, נעשה הפסקה קצרה מסיפור המתח,  ברשותכם כמה מילים על תלמידים.

זה עם מה-זה מוזר תלמידים. הם צעירים, חופשיים, לא אמורות להיות להם דאגות כבדות במיוחד כמו פרנסה או ילדים, הם לא באמצע אקזיט או מרוץ לראשות הממשלה, בגדול- אחלה תקופה. אבל הם תמיד תמיד תמיד רעבים, כמו חתולי רחוב. זה ממש מחזה שכיח לשמוע זעקות כאלו בכיתה מידי פעם: למי יש אוכללל??? או, שאגה תוך כדי התמתחות: אני רעבההההה!!! 

ואז מאיזה בונקר מונפת שקית מרשרשת קטנה עם קורפלקס מצ'וקמק, אפילו לא ממותק, ותוך שניות מוקפת בעדר ידיים שנדחפות לגזול ולהתכבד מן השלל הכבד. ממש כמו חבורת עיזים שהושיטו להם זרעונים. כך זה נראה.

ולא נדבר אם חלילה מתגלה אצל מישהו חפיסת מסטיקים… תוך שניות היא ז"ל. בקיצור, בחורות ותלמידות (כנראה גם תלמידים, אני מביאה את הצד שלי) הם מוזלמנים.

תנסו להעתיק את הסיטואציה הזו לכל מקום עבודה שהוא.

האם זה היה קורה? במשרד? בחדר מורות? בחדר צוות? שמישהו יוציא את ה-חתיכת עוגה ששרדה לו משבת ויהיה מותקף? לא, אין מצב. נכון, מתכבדים בנימוס, מחמיאים, מקנאים איך רק לה יש זמן לאפות, אבל, עבדתי כבר בכמה וכמה מקומות ולא נתקלתי אף פעם בעליהום הזה.

בואו נחשוב, למה זה קורה? מורות, איפה טעיתן? התלמידות שלכן רעבות. ר ע ב ו ת. רעבות לתשומת לב. ליחס. לאהבה. הן גוועות ברעב! ממש כך! ומה קורה אחר כך בחיים האמיתיים, האם כולם הופכים שבעים?

אז ככה, בגיל הנעורים הרעב מתעורר. ובוער. והוא לא מוזן בכל השנים הכי קריטיות תלמידות ולתמידים מושיטים את ידיהם בתחינה ל"אוכל", אך הם לא מקבלים אותו. כשהם יוצאים מבית הספר הם למדו שלבקש אוכל זה פשוט לא עוזר. אז הם יוצאים לבית הספר של החיים, רעבים ושקטים. מדוכאים. הם לא מבקשים יותר. הם לא צועקים. הם נובלים ועובדים במשרדים משמימים, מחנכים דורות חדשים של ילדים וגם הם לא יתנו להם אהבה. כי כלי ריק לא יכול למלא כלי אחר.

וואי! איך נסחפתי! ראיתם איך זיכרון קטן הוציא ממני כזה נאום? כנראה שיש בזה משהו.

ועכשיו נמשיך בסיפור, סליחה שסטיתי.

באותו היום, ההתגודדות היתה קצת יותר מרוגשת מהרגיל. התקרבתי בחשש, ואני מגלה כמה שרידים של משהו שהוא ספק עוגיה- ספק חטיף אנרגיה מגרה ביותר. כמובן שהושטתי גם אני את ידי הרעבה, וכמובן שקיבלתי חתיכה קטנה. וטעימה מאוד!!! מאוד!!! לשם שינוי, הפעם ההתגודדות אכן היתה מוצדקת.

אלו היו עוגיות אהבה, טעימות וממלאות את הלב עד מאוד.

 כמובן שלא ויתרתי עד שקיבלתי את המתכון, ומאז, למרות שעברו שנים רבות, אני אוהבת להכין את העוגיות האלו עם שינויים קלים שלי. הן טעימות כל כך, מנחמות, ואפילו בריאות. והכי חשוב: מכינים אותן באהבה, וזה פשוט עובר לתוצר.

וזה כבר אחרי האפיה 🙂

מתכון לעוגיות שיבולת שועל, שוקולד ואהבה:

1 וחצי כוסות סוכר חום כהה דביק, או סוכר חום רגיל+ כף גדושה סילאן (זה מה שאני עושה כשאין לי את הראשון)

1/2 כוס שמן

2 ביצים

חצי כוס מים /חלב

1 כפית תמצית וניל, חצי כפית מלח

2 כוסות קמח + 1 כפית אבקת אפיה

4 כוסות שיבולת שועל (אפשר גסה או דקה או שילוב של שניהם)

1/3 כוס קקאו

1 כוס תוספות: אגוזים קצוצים / שקדים קצוצים/ קוקוס או שילוב של הכל

1/2 כוס שוקולד צ'יפס

טון אהבה

*אפשר לפזר לפני האפיה אגוזים קצוצים או שוקולד צ'יפס

הוראות:

טורפים בקערה סוכר ושמן, מוסיפים את הביצים וטורפים עוד כמה דקות לקבלת תערובת קצת קרמית. מוסיפים הכל ומערבבים. (התוספות לפי הטעם, אפשר יותר ואפשר פחות ואפשר גם להשמיט)

משטחים על תבנית תנור גדולה- הכמות הזו מילאה לי כמעט את כולה, או מסדרים כדורים בעזרת כף גלידה קפיצית.

אופים כ-15-20 דקות, בתור חיתוכיות, ו-12 בתור עוגיות. צריך לבדוק שהעוגיות יבשות מבחוץ אבל לחות בפנים.

מצננים, חותכים לריבועים ומגישים באהבה!

ואגב, כל מה שנכתב כאן היום אין לו שום קשר ליום האהבה. שום קשר, גם לא מקרי בהחלט.

3 תגובות בנושא “עוגיות שיבולת שועל, שוקולד ואהבה

  1. שלום רב.
    אשרי הדור שאת שרויה בו, אשרי הדור שאת כותבת לו ואשר האיש שימלא כריסו במעדני מתכונייך המופלאים.
    מה שילדים רעבים ומשועממים זה כבר מימי עולם ומשנים קדמוניות, וזה שהמורות של היום לא רואות את עבודתן שליחות אלא פרנסה, זה משהו לדעתי די חדש.
    הן עובדות בעבודה "נורא שוחקת" רוויית חופשים והטבות, ועוד לא קם התם או השאינו יודע לשאול שיקבל הסבר אם זה כה שוחק וקשה אז למה אתן כל כך להוטות בעבודה זו?
    ולכן יש למורות כה הרבה חופש, וגם עכשיו אחרי חצי שנת קורונה בה כמעט לא למדו, עטו המורות על החופש הגדדול כמוצאות שלל רב ולא הסכימולוור על יום אחד גם לא.
    מה בדבר טובת התלמידות? הצחתם אותן, את ה"שחוקות".

    אהבתי

  2. תמי זה מיוחד! זה נוגע עמוק בלב
    הצלחת בעזרת ביזרי אפייה וחומרי גלם לגעת בחלק רגיש בנפש. ממש תרפיה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

ליצור אתר אינטרנט אישי בעזרת WordPress.com
להתחיל
%d בלוגרים אהבו את זה: